Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גיליון ה’

בפסק דין חשוב וראשוני התייחס בית המשפט העליון לאחריות הבנקאית בעת הטלת עמלה. הסוגיה נבחנה במסגרת איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח). בית המשפט העליון פסק כי הבנק יוצא ידי חובתו כלפי לקוחותיו בפרסום העמלות ובמסירת עדכון תקופתי ללקוח לפי הוראות בנק ישראל. עוד נפסק כי אין לבנק חובה ליזום פנייה ללקוח ולהודיע על אפשרותו לצמצם את העמלה המוטלת עליו. רשימה זו מבקרת את הפסיקה תוך שרטוט ההסדר המשפטי הכולל שיש להחיל על העמלה הבנקאית.

על פי ההסדר המוצע ברשימה, מתחלקת האחריות הבנקאית בעת הטלת העמלה לשני שלבים: שלב קביעת העמלה ושלב גבייתה. בכל אחד משני שלבים אלו כפוף הבנק להסדר משפטי הנובע משני יסודות מרכזיים: ראשית, שכלול פעולה משפטית דו צדדית כלפי הלקוח; שנית, קונקרטיזציה של חובת הנאמנות הבנקאית. בבחינת האחריות הבנקאית על פי ההסדר האמור עולה כי חלות על הבנק כמה חובות: ראשית – בשני השלבים – להבטיח במבחן התוצאה את הסכמת הלקוח לעמלה המוטלת; שנית – בשלב קביעת העמלה – להבטיח את הוגנות העמלה ובמיוחד הענקת שירותים בסיסיים ללא רווח, להכפיף את מחירי העמלות לפיקוח ציבורי שישקף גם את האינטרסים הלגיטימיים של הלקוחות ולמנוע השפעה של תהליכים אלו על איכות השירות הבנקאי; שלישית – בשלב גביית העמלה – לגלות ללקוח את העמלה הספציפית הנוגעת לשירות המבוקש, להציג לפניו חלופות לתשלום עמלה זו ולוודא כי קלט את המידע.

מניתוח הפסיקה על פי ההסדר המוצע עולה כי אם לא עמד הבנק בחובות אלו, נראה שהיה גם מקום לקבוע שהוא הפר את איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח).

מאמר זה חותם את גיליון ה של כתב העת, שיעלה בימים הקרובים במלואו לאתר.

לטקסט המלא…

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאמר זה מנתח את ההלכה החדשנית שקבע בית המשפט העליון בע"א 751/10 פלוני (סרן ר') נ' דיין-אורבך, אשר בה הורחבה – באמצעות פרשנות חקיקתית – חסינותם של כלי התקשורת מפני אחריות בגין פרסום טענות עובדתיות שגויות. במאמר שלושה נדבכים: ראשית, הוא מבאר את ההלכה העקרונית ואת צידוקיה ובוחן במבט כוללני אם היא מגשימה איזון ראוי בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי והעיתונות; שנית, המאמר מעריך זו מול זו שתי דרכי ניתוח תאורטיות חלופיות אשר הובילו את בית המשפט להכרעתו, האחת של המשנה לנשיא ריבלין והשופט עמית והשנייה של השופט פוגלמן; שלישית, המאמר חותר לבצע כוונון עדין של הפן היישומי של ההלכה כדי ליצור איזון מיטבי בין האינטרסים המונחים על כפות המאזניים. במסגרת זו מודגשת החשיבות שיש לייחס לפרסום תיקון או עדכון מתאימים על ידי כלי התקשורת הנתבע לאחר שנתבררו העובדות לאשורן, הן כשיקול המשפיע על תחולת ההגנה והן כסעד שיפוטי יחיד שאותו מוצע לתת נגד הנתבע בנסיבות מסוימות.

לטקסט המלא…

Read Full Post »

רשימה זו בוחנת האם עבירות ההמתה המוצעות במסגרת הרפורמה הכוללת לעבירות ההמתה במשפטנו תואמות את עקרון האשמה. הטענה המרכזית ברשימה מכוונת כנגד ההנחה שביסוד הרפורמה המוצעת לפיה יסוד נפשי של אדישות קרוב בחומרתו ליסוד נפשי של כוונה ושונה משמעותית מיסוד נפשי של קלות דעת; הנחה שביסוד ההצעה לחוקק עבירת רצח בסיסית המותנית ביסוד נפשי של כוונה או של אדישות. הרשימה טוענת כי כשמדובר באחריות פלילית אין להבחין בין האדיש לבין קל-הדעת: גם אם מבחינה ערכית היה ה"אדיש" שווה נפש כלפי חיי אדם, יש לאדיש מניע עונשי חזק שלא לגרום להתרחשות התוצאה הקטלנית, מניע הגורם לו לקוות כי התוצאה לא תתרחש כך שלא יצטרך לשאת בעונש החמור (או אף בסטיגמה של רוצח). לאור זאת, מציעה הרשימה להגביל את עבירת הרצח הבסיסית ביסוד נפשי של כוונה ולשמר בצידה גם עבירת הריגה בסיסית שתהא מותנית ביסוד נפשי של פזיזות על שתי צורותיה – אדישות וקלות דעת.

בנוסף תומכת הרשימה בקביעתן של צורות מוחמרות לעבירת הרצח הבסיסית כמוצע במסגרת הרפורמה, אך טוענת כי אין הצדקה לייחס אשמה מוגברת במקרים של רצח לשם סיפוק יצר המין או במקרים של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, הכלולים במסגרת העבירה המוצעת של רצח בנסיבות מחמירות. מקרים אלה ראוי שיכללו בעבירת הרצח הבסיסית. מאידך, מציעה הרשימה לקבוע צורות מוחמרות גם לעבירת ההריגה בפזיזות שיאפשרו הרשעה בעבירת הרצח הבסיסית במקרים בהם הנאשם גרם בכוונה חבלה גופנית חמורה שהסתיימה במות הקורבן כשהוא צופה את האפשרות שהחבלה עלולה להסתיים במוות, וכן במקרים של מוות שנגרם בפזיזות במהלך ביצוע עבירה אחרת.

לטקסט המלא…

מאמר זה פותח את גיליון ה של כתב העת. עורך אחראי: אור אלקון.

Read Full Post »